טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, שום בצל שום בצל ....

גדלתי בבית נטול אמונות תפלות לחלוטין. לפני ארבעים ואחת שנים צעדתי יד ביד לתוך אולמי "גלית" בשכונת יד-אליהו בתל-אביב עם מי שעתיד היה להיות בעלי בשלושים וחמש השנים הבאות, עד מותו. נכנסנו, טמבלים ומאושרים כפי שצעירונת בת עשרים וצעיר בן עשרים וחמש מאוהבים יכולים להיות. לפתע התקרבה אלי אימו של בעלי, ובטרם הספקתי לחשוב או להתנגד תחבה אל בין שדי שקית בד קטנטנה קשורה בסרט אדום. בשקית היה מלח, נגד עין הרע. שנים רבות לגלגתי על בעלי שעד אותו רגע לא הכרתי את חיבתו לשדיים מלוחים. אחרי ביקורים של הוריו בדירתנו הייתי מוצאת שקיות קטנות כאלו מוחבאות במגרות, בעיקר בחדר השינה. השארתי אותן שם. הן לא הזיקו ....

זמן מה אחרי תחילת הריונה של לילושקה, כלתי, שמתי לב שאנחנו מחפשות תדיר רהיט עץ לידינו, מחמת הצורך להקיש עליו, כנגד עין הרע כמובן. כשלא נמצא עץ הקשתי בראשי שלעיתים קרובות מדי אכן פועל כ"ראש עץ," אבל הוסבר לי ש"זה לא עובד." בבד בבד חששנו לתכנן תכניות ולחלום כדי "לא לפתוח פה לשטן." כשהתקדם ההריון החלנו משתמשות בביטוי  – חמסה חמסה חמסה, בחודש החמישי התווסף – טפו טפו טפו וגם מעין תנועת יריקה (יבשה), בשישי – שום בצל, שום בצל, שום בצל, בשביעי – בלי עין הרע, בהמשך כבר נזקקנו לעזרתו של בורא עולם – בעזרת השם. מנטרת המגן הלכה והתארכה. לקראת הלידה פיזמנו שורת לחשים ארוכה מאד כנגד עין הרע שנראתה אורבת בכל בדיקה. עם כל הבעת תקווה לעתיד נאלצנו להוסיף את המחרוזת כולה, בעוונותי, לעיתים נשמט מזכרוני אחד המרכיבים, מה שעלול היה להחליש, חס ושלום, את כוחה המגן של שרשרת הלחש נחש. בשלב מסוים התעייפתי וביקשתי "פטור." המשמעות העמוקה של השימוש בלחשים האלו הזכירה לי שאני פוחדת, ואני מכירה בחוסר האונים שלי להבטיח ש"הכל יהיה בסדר." זה נכון שחששתי, ונכון שהייתי חסרת אונים, אלא שהתעייפתי מלשאת איתי את הפחד כל הזמן, בצמוד לתקווה, לשמחה. לילושקה ביקשה שלפחות עד הלידה נמשיך, "אם לא יועיל - לא יזיק." המשכנו לא לפתוח פה לשטן, טוק טוק טוק,  חמסה חמסה חמסה, טפו טפו טפו, יריקה, שום בצל שום בצל שום בצל, בלי עין הרע, בעזרת השם.
והנה, תודה לאל, נולדה הקטנה, הכל בסדר, טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, שום בצל שום בצל שום בצל, בלי עין הרע, בעזרת השם!

ומאז הבחנתי שחברותי מזה עשרות שנים, אינטליגנטיות ומשכילות ככל שתהינה, מודרניות, נטולות אמונות תפלות,  נוקטות בשיטות מגן שונות כשהן מדברות על נכדותיהן, נכדיהן. ואני תוהה על עליתם לפני השטח של רגשות שלא הכרתי, כאילו אינם שלי, כאילו נשאבו ממאגר זיכרונות קולקטיבי וקמאי של כל הנשים שהיו וישנן בעולם, ולימינן התייצבו גם אמצעי ההגנה הראשוניים והפרימיטיביים ביותר, שננקטו בין אולטרסאונד אחד לשקיפות עורפית לסקירת מערכות ושאר הבדיקות המשוכללות ביותר המקובלות בעיקר בארץ, אולי כדי לוודא ככל האפשר שאלוהים לא התרשל ביצירת נס הלידה האנושית, לתקן את הניתן לתיקון, ולמנוע את התערבותו של השטן שעלול להיות מוזמן על ידי מי שעינו רעה.

אשמח להעשיר את האוצר המצומצם העומד לרשותי של אמצעים נוגדי צרות, אנא שתפו.

בריאות, בשורות טובות, טפו טפו טפו, טוק טוק טוק......

מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".

"שבעה חורפים" יהודית סספורטס, "בעיניים זרות: הגירה צילום והמאה העשרים"
מוזיאון ישראל, ירושלים,
"התיאטרון של החיים" קו אוטובוס 125 כיכר "המצבה," בת-ים – "כיכר רבין," ת"א

פסענו שלובי זרוע, מתי ואני, במעבר המקורה במוזיאון ישראל. צעדנו לאיטנו באוויר המקורר, באור האפרפר שחדר מבעד ללוחות הזכוכית החלבית, עינינו אסירות תודה על המנוחה שניתנה להם מאורה האכזרי של השמש הירושלמית בבוקר אביבי. ההליכה בשיפוע המתון העולה אל הבנין המרכזי, כמו מכינה את הנכנס למוזיאון לביקור ב"מקדש האמנות". תוך כדי צעידה נינוחה בשקט שאפף אותנו נפרדנו מטרדות היומיום והרעשים הנלווים (כולל הטלפון הנייד.)
כך הגענו לאזור בו כמעט ונסתיימה הכנת התערוכה "שבעה חורפים" של האמנית יהודית סספורטס, שחיה ועובדת כבר מספר שנים בברלין ובתל-אביב. את התערוכה הנוכחית אצרה מירה לפידות, האוצרת הראשית של אגף האמנויות במוזיאון.  הן האוצרת והן האמנית חזרו על כך כי סספורטס הביאה 60% מהחוויה, הצופה עצמו על האסוציאציות שלו – ישלים את 40% לחוויה שלו. לכן אני מרשה לעצמי לומר כי כניסה לעולם שמציגה בפנינו סספורטס עבורי הייתה כמו כניסה לעולם האימה האפל של התרבות הגרמאנית, עולמם של האחים גרים, בשחור לבן. המוסיקה שליוותה חלק מהעבודות נכתבה על ידי אחיה של האמנית – גמליאל סספורטס, והיא מוסיפה רובד מהפנט לכוח ההיפנוטי של העבודות. סספורטס נלוותה מספר שנים לחוקרים בבִּיצָה בגרמניה, צילמה את הבִּיצָה מאותה זווית בכל פעם, עיבדה וערכה את החומר לסרט ווידאו מרתק המתפקד ככתם רורשך לנפשו של הצופה. היא נמשכה לביצה הזו, אך לא ידעה
איזו עבודה תצמח מכך.
באולם סמוך תלויים על הקיר חמישה עשר רישומי דיו על נייר, בהשראת אותה ביצה (תמונות מצורפות) – הנושא הוא שיכחה. האסוציאציות חופשיות – איש איש ושיכחתו.
שיאו של המיצב בעבודת הווידיאו החדשה שיצרה סספורטס שהיא למעשה הדמיה של המיצב כולו. העבודה מוקרנת על קיר ענק המאבד את "קיריותו" והופך למעין "חור בקיר" דרכו נראים הפסלים והרישומים מרחפים, כנטולי כוח כבידה, קירות נסוגים ומציאות תת קרקעית עולה. התוצאה – מעין חלל קסמים בו מתרחשים פלאים. ואולי ה"חור בקיר" הזה, הוא חלון ההצצה שלנו לתוך ראשה של האמנית, שבו בזמן מציץ גם לראשנו, שהרי האסוציאציות והמחשבות
העולות הן שלנו, הצופים.
המשכנו לתערוכה "בעיניים זרות: הגירה, צילום והמאה העשרים", תערוכת צילומים אותה אצר ניסן פרז, אוצֵר עבודות הצילום של מוזיאון ישראל. בתערוכה מוצגים 200 צילומים שנעשו על ידי צלמים שהיו מהגרים בעצמם בארץ אותה צילמו, כך שעינם הייתה "זרה" הגירה, צילום והמאה העשרים". הצילומים נוגעים ללב ביופים, בלוכדם אימאז' שקסם
למצלם המביט בעיניים "טריות", שלא כמו התושבים המקומיים, שהתרגלו למראות, ולעיתים טחו עיניהם מראות. עברתי לאיטי בין הצילומים, והם מצידם צילמו מקום עמוק בתוכי, בת של מהגרים. באחד הצילומים נראה מהגר, שטיח או שמיכה מגולגל על שכמו, וסל גדול בידו, וברור שזהו כל שיש לו עלי אדמות. ופתאום חשבתי שהורי הגיעו ארצה מהונגריה בשנת 1946, ואפילו "רכוש" כזה לא היה בידם, ואילו ילדיהם של בני דורי, כבר הספיקו "לרדת" מהארץ, ולחזור עם מכולה עמוסת כל טוב מאמריקה.
ונזכרתי בנסיעתי יום קודם באוטובוס, קו 125, שהביא אותי מכיכר "המצבה" בבת-ים, דרך שדרות ירושלים ביפו, רח סלמה ודרום תל-אביב, עד ל"כיכר רבין" בתל-אביב, מרבית הנוסעים היו מהגרים. ניתן למפות את הגיאוגרפיה האתנית
לפי העולים לאוטובוס - יוצאי רוסיה בבת-ים, יוצאי אתיופיה ביפו ג', ערביות בשדרות ירושלים ביפו, סודנים בדרום תל-אביב, בשולי הכביש, לצידי האוטובוס דיוושו במרץ רוכבי אופניים סיניים. האוטובוס עצר ליד "קמפוס ביאליק-רוגוזין" בשכונת פלורנטין. חבורת בנים שיחקה בכדור, נראה שלא היו שם שני ילדים מאותו מוצא. באתר האינטרנט של הקמפוס כתוב כי בבית הספר לומדים ילדים מ 48 ארצות מוצא שונות. באוטובוס התלוננה ישראלית קמוטת פנים, לעובדת במחלקת קוסמטיקה שנסעה למקום עבודתה, כי הקרם שמכרה "אינו עוזר". המוכרת, במבטא רוסי כבד, פיתתה אותה לחזור ולקנות קרם יקר מאד, שעכשיו הוא במבצע ,"וצריך לשים כל יום." שתי אתיופיות מבוגרות  פטפטו באתיופית, כנראה. גבר שחור בחולצה וורודה דיבר בטלפון בשפה שאיני מזהה. גבר ואישה עמדו אחד ליד השני ושתקו, בפיליפינית, כך נראה לי. מכיוון הנהג נשמע דיאלוג צעקות של שתי נוסעות – "מגיע לך... מגיע לך.... חוצפנית.... ראית אותה?" התיאטרון של החיים בסצנת יום זעירה.
בדרך ליציאה מהמוזיאון   חזרתי ועברתי ב"שבעה חורפים." שמתי לב ל"עינה הזרה" של סספורטס  המביטה בביצה הגרמנית, מראה זר ומוזר לעין הישראלית (סספורטס גדלה באשדוד), ובכל זאת, משהו בנוף השחור, המאיים, היה מוכר. אולי זאת גרמניה? אולי ההגירה? אולי פשוט ההצצה למקום האפל בנשמתו של האדם באשר
הוא אדם, ללא קשר למקום בו נולד וגדל?

שתי התערוכות מעינינות, מרגשות ומומלצות מאד, וכן גם קווי האוטובוס בהם פועל תיאטרון של חיי היומיום (יש מיזוג אוויר.)

ואולי אפילו למעלה מזה...

השבוע ליוויתי את בני וכלתי לחדר הלידה. נכדתי הבכורה עמדה להיוולד. ישבתי מול הדלת הסגורה. חיכיתי. לא הייתי היחידה שם. כמעט לכל אחד מהנוכחים, וכן ליולדות ולבעלים הצעירים, הצטרף מלווה נוסף – מכשיר האייפון. "צלם אותי," "צלמי אותי,"  "הם נכנסו כבר?" "עוד לא," "כרגע הוא יצא," "מחכים," "הכל בסדר," "שמונה מאות וחמישים גרם," "שלושה קילו מאתיים וארבעים," "מחכים," "צילמת את הקטן?" "שלחת לסבא את התמונה?" "הוא יכול לראות אותה במחשב." מתוך חדרי הלידה נשלחו הודעות וצילומים ראשונים. האוויר רטָט מגודש שיחות הטלפון ותמונות הרגעים מַפְעִימֵי הלב שעשו דרכן במהירות הבזק לרחבי העיר / ארץ / עולם – לשתף בשמחה ובהתרגשות . 
טעונת רגש עד לבלי הכֵל, כיביתי את הסלולרי העתיק שלי, עצמתי עיני והתפללתי בדבקות
לשלומן של כלתי, נכדתי ובני. כשפקחתי עיניים הבטתי סביבי בהשתאות. כל המבטים היו
נעוצים בצגי הטלפון, הרגשות גלשו, נשפכים לתוך ומתוך המכשירים האלקטרוניים, ללא
השהייה, ללא עיבוד או "הכלה" של עוצמת הפלא המתרחש בזה הרגע.  מרבית הממתינים לא היו "כאן ועכשיו" אלא במקום אליו לקח אותם האביזר הסלולרי . השיתוף המידי וההמוני ברגש כה עז המם אותי. תהיתי מה תהיה ההשלכה של ההתפתחות הטכנולוגית שמאפשרת, מציעה ואולי אף
מכתיבה שיתוף מידי, על תהליכי עיבוד הרגשות האנושיים, על צורת המחשבה של הדורות
הבאים. אם האדם אינו שוהה לבדו עם תחושתו, ולו לזמן קצר, אלא "מחליק מלמעלה"
על הרגש ו"מפזר" אותו? האם התוצאה אינה רדידות נפשית? עם כל הקידמה הטכנולוגית, המאפשרת ניסים בני ימינו, הרי הריון ולידה נשארו כפי שהיו – זרע זריז פוגש ביצית יפהפייה, הריון, לידה... רחם, בשר, עצמות, דם, גוף. פרימיטיבי, כמו פעם. גוף האדם ונפשו זקוקים למה שהיו זקוקים מאז ומעולם – אוכל, שתיה, ביטחון, חיבוק, אהבה. היתכן שהצורך להודיע ולדעת מה קורה אצל הקרובים לך בזמן אמת הפך כורח קיומי? הרשת החברתית הווירטואלית היא חלק מן המציאות האמיתית, ואולי השיתוף המידי דווקא מעצים את החוויה?
אי נוחות עלתה בי למחשבה שתמונת ינוקא בן כמה דקות נחשפת לעולם. כאילו התינוק עצמו
מוצג לראווה, בעוד אני מרגישה צורך לשמור, להגן, להסתיר, עד שיגיע הזמן הנכון. לידי ישבו סבתות מבוגרות ממני, משתתפות בחדווה בחגיגה הדיגיטלית. חשתי במלוא שאת את היותי שייכת לדור אחר.

ואולי זה רק ענין של אופי.
עם צאתם של הקטנטנים, עריסות הפלסטיק השקופות נדחפות על ידי האבות הגאים  והמבולבלים, התנפלו עליהם המצלמות כעל שחקני-על הפוסעים על השטיח האדום בדרכם לטקס האוסקר. לא התחבקו, לא נישקו לא נגעו – צילמו - מצלמת האייפון חצצה בין המצלמים לבין מושא הצילום. לא יכולתי לתאר לעצמי את הרגשתם של היילודים שעד לפני מספר דקות שהו בחושך השקט בבטנה של אימם מול קבלת הפנים הרעשנית והצוהלת. אבל, למען האמת הם היו כה נינוחים עד כי החלתי לתור בעיני אחרי מכשירי טלפון בתוך העריסות, שמא תינוקות הדור החדש נולדים עם הציוד "בילט-אין" ומורגלים בכך ולכן אינם מלאי פליאה ואינם מוחים על המהומה האלקטרונית סביבם. נראה היה שהם מקבלים את דרכם של קרובי המשפחה הטריים לתת תוקף למאורע המרגש דווקא בצילומים ותמונות שיקבעו את הרגע לתוך ההיסטוריה האישית/משפחתית, כך שאיש לא יוכל למחוק אותו. יש צילום. קיימת הוכחה. הדבר אכן קרה. רבים היודעים על כך. אנשים הפזורים בעולם כולו, מרביתם כלל אינם יודעים אחד על קיומו של השני, צוהלים יחדיו, בתל-אביב, בצפת, ברמת הגולן, בירושלים, בלונדון, בהרי האטלס שבמרוקו – בעולם הסייבר האינטרנטי, קבוצת שִמְחָה על הולדת צאצא נוסף.
כל שרציתי היה רגע של שקט עם נכדתי.  כאשר הגיע הרגע המיוחל פעיתי אליה, היא הסבה מבטה אלי, כלתי החלה הומה אל ילדתה, הקטנטונת הפנתה מבט סקרן ובוחן אל אִימָה, וכשאמר אביה את דבריו – התבוננה בו. התרחקתי צעד אחד לאחור והסתכלתי בהולדתה של אם, בהולדתו של אב, בהולדתה של בת, נכדה, נינה. וחשבתי כי כשהייתי "שם" בעצמי, יולדת צעירה, לא היה מרחק ביני לבין הדברים, הייתי אני האם החדשה, ללא כל מחשבה, ללא מודעות. ופתאום עלה בדעתי שכרגע נולדת גם "הסבתא" שאני, שאחריות ביצועית אינה מונחת על כתפי, ואני מתבוננת ממרחק מסוים. בעיקר חשתי התפוצצות של אהבה, אל נכדתי, שזה עתה פגשתי, אל כלתי ובני, ואל שאר בני המשפחה, החברים והעולם כולו. ורק בערוץ עמוק ונסתר זרם לו הבכי המתאבל על "המנוח
שלי" שלא זכה, וגם העצב הזה היה חלק מאותה "התפוצצות של אהבה".
והכל היה לי נלבב, אהוב וטוב. לרגעים ספורים, ואולי אפילו למעלה מזה.

מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".

9.5.2013

 על זמן שמש, סטיות קוסמיות וסטיות אנושיות

שבת, השכם בבוקר, שלושה אנשים נרגשים דוהרים במכונית התכלת הקטנה בדרך המטפסת ירושלַימָה. מַתִּי גרינברג, האמן, אילן מנוליס, האסטרונום, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן, ואנוכי. אילן, כדרכם של הצופים בכוכבים בלילות, רוטן על שעת הבוקר המוקדמת שכלל אינה קיימת ביומנו. מַתִּי כמו מַתִּי, חד וער עם שחר. אנו מקדמים בברכה את פני השמש העולה. היא,
השמש, הסיבה לנסיעתנו.
אנו נוסעים למדידות אחרונות של פסל שעון השמש שיצר גרינברג (GRUNBERG.) פסל שעון השמש ניצב ב"פארק טדי" ההולך ונשלם בימים אלו בירושלים, "טבורו של העולם", מול מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, מעל "חוצות היוצר" מתחת ל"משכנות שאננים," ובלשון הימים האלו – מול
"קניון ממילא."
זה אינו שעון השמש הראשון שיצר. שעון שמש מעשה ידיו מוצב בחזיתו של "מוזיאון המדע" בניו-יורק, שעון אחר מורה את הזמן באחוזה פרטית באסקוט שבאנגליה, ושעון נוסף מודד זמן שמש בהרים, ליד גרנדה שבספרד. כאמן אובססיבי לנושא, הוא מכיר היטב את זמן השמש. כך גם אילן, שמקים בימים אלו מצפה כוכבים חדש על שפת המכתש במצפה רמון, שם השמיים בהירים ונקיים במיוחד, וזרועי כוכבים לרוב.
הלָז, שהתעורר בינתיים, גוחן ואומר: "מַתִּי, יש לנו בעיה." 
"מה הבעיה?" מתעניין הנהג.
"בדקתי ועשיתי את כל החישובים, לאורך שנה יש לנו סטייה של 2 שניות."
אני פונה לאחור. אילן, המדען, רציני לחלוטין. אני יודעת שהאיש שלי הוא פדנט כפייתי
באשר לדיוק ולניקיון של עבודתו, ובוחנת את פניו.
"מה אתה אומר?" מגיב הלה בדאגה מוגזמת, "שתי שניות לאורך שנה."
נדמה לי שאני מבחינה ברטט נסתר מתגחך בשפמו הלבן.
אילן מהנהן בכובד ראש אילני/מדעני.
"מה נעשה?" שואל מַתִּי בחרדה מופרזת, "מה נעשה עם שתי שניות סטייה לאורך לשנה?"
האיש במושב האחורי חושב וחושב, "אני יכול לחיות עם זה" הוא עונה לבסוף.
מתי צוחק.
"אל תצחק," מתרה בו אילן, יש לנו עוד בעיה.
"מה הבעיה?"
"מדדתי את האָנָלֶמָה" - טור נפרד יוקדש לשעון השמש ובו יוסברו המונחים המקצועיים. לצורך הבנה בסיסית אומר שזה חור עגול במרכז השעון, קרני השמש העוברים בו פוגעים בבסיס שעון השמש מאחור, ומאירים נקודות מסוימות בזמנים קבועים מראש. גודלה של האָנָלֶמָה, הזוויות בה היא נחתכת, מחושבים בדיוק רב.
"מה עם האָנָלֶמָה?" מפגין האמן אמפתיה למצוקתו של המדען.
"יש לנו סטייה של שני מילימטר," מכריז אילן בדרמטיות.
וזאת לדעת, משקלה של אבן השעון הוא 2.4 טון. היא נחתכה בסין, ושטה ארצה באוניה,
ועוד אכתוב על אופן הצבתה באתר.
שוב עוצר האיש שלי את נשימתו בתדהמה תיאטרלית. "שני מילימטר? אוי ואבוי, מה
יעשו לנו?"
במראה של המכונית פוגשות עיני התכלת שלו בתכלת עיניו של אילן, מרצדות בעליצות.
אני נבלעת  בקרני השמש המסנוורות, נחילים של זהרורי אור זורמים בקווים אלכסוניים באובך ענן ערפל הבוקר המונח על הגבעות סובבות ירושלים. עינַי עוקבות אחר קַוֵי האור המלוכסנים. בנקודת היציאה שלהן קרני האור קרובות אחת לשנייה, ככל שגדל המרחק, זווית היציאה משפיעה כך שהן הולכות ומתרחקות ומגיעות ארצה רחוקות מאד זו מזו. משום מה עולה בי מחשבה על השפעתן של הבחירות שעשיתי בגיל עשרים על חַיי היום, בת שישים. נניח, רק לצורך כתיבת הטור, נניח שהייתי בוחרת מקצוע אחר מזה שבחרתי. לוּ הייתי בוחרת להיות סופרת ולא מנהלת. בגיל שלושים, מרחק עשר שנים מנקודת ההחלטה, חיי במסלול הבחירה עדיין לא היו כה שונים מהמסלול האלטרנטיבי.  בגיל ארבעים – כבר הייתי רחוקה. והיום -  סטייה אדירה, חיי התיאורטיים רחוקים מרחק שנות
אור מחיי האמיתיים. אני נזכרת בחברים וותיקים, דרכינו נפרדו בעקבות התרחקות קרני הדמיון המשותף לצעירים – שמחת הנעורים, חתונות, ילדים, טיולים ואחר כך נוספו אלמנטים מבחינים – קריירה, כסף, הצלחה, כישלון, טעמים. רכובים על קרן הנמשכת מתוך זווית החלטות, שנעשו בקפידה או בהיסח הדעת - נשאו אותנו החיים למקום מרוחק אחד מחברו, הרחק המסלול "שלא נבחר" ולעיתים אף –  הרחק מעצמנו.
אני חוזרת למכונית, מַתִּי מסביר כי בחלל הזמן גמיש, מתרחב ומתכווץ. אני מהנהנת בראשי אבל אין לי מושג למה הוא מתכוון, והוא יודע את זה. יחסיו שלו עם הזמן שונים מיחסי שלי. שאני "צָפָה
על גַבִּי, נְמוֹגָה לאחד עִם הים והשמים וקרני השמש והדגיגונים הנוגסים קלות ברגלי. מוטלת בתוך הכחול הנצחי הנמצא בכל. ואנחנו בני חלוף עוברים בזמן.
מהרהרת באותם אִצטגנינים מִצריים חמורי סבר שפגשתי באנציקלופדיות ילדותי, אשר לכדו מקצת מדמיוני בהבנת הזמן, השליטו בו סדר, וניתבו אותו לקו דק ומתַקְתֵק של שניות, דקות, שעות, ימים, חודשים, שנים. ובעת המודרנית חברו האסטרונומים לפיסיקאים והם ממשיכים לצוד פיסות מושגים חדשים מסוג "נָנוֹ-חלקיק"*  ומִזַן "נקודות קוָונטיות"**.
וכל הטירחה הזאת כדי שאנו, בני האדם, נְדַמֶה בנפשנו שהבַנו, ונפחד פחות."

כשאנו מגיעים ל"פארק טדי" מַתִּי ואילן טורחים בעסק רב סביב פסל השעון עד שהם מצליחים ללכוד קרן שמש אשר ניתרה מן השמש 8 דקות ו- 20 שניות קודם לכן, וטסה מרחק של 150 מיליון קילומטר עד לכדור הארץ, במהירות האור שהיא היא בדיוק  299,792,458  מטרים לשנייה, והגיעה אל הנוּמוֹן (המחוג) המטיל צל על אבן השעות. השעה שמונה.
האמן והמדען מרוצים, השמש מתנהגת כמצופה ממנה. פסל שעון השמש, הגם שהוא יצירת
אמנות, עושה את מלאכתו נאמנה, הצל מצביע על הזמן הנכון. מַתִּי ניצח את הזמן. יצירתו, עשויה
אבן וברונזה, תישאר גם אחרי לכתו מן העולם הזה, כאן, בירושלים.

אני תוהה - זו צורתו של הזמן? מביטה באמן המרוכז בעבודתו -  "הַזְמָן איתךָ יקר לי כל כך. אני
רוצה לצייר קו אליפטי סביב שנינו, ולהישאר בשקט בתוך הבֵּיצָה הזאת."

* "ננו-חלקיק" ... הנו חומר ננומטרי. היחס הגדול בין מספר האטומים על שטח פני
הננו-חלקיק למספר האטומים הכולל בננו-חלקיק, מעניק לננו-חלקיקים תכונות ייחודיות. ננו-חלקיקים נקראים פעמים רבות נקודות קוונטיות.

** "נְקֻדָּה קְוַנְטית"... היא חומר בסדר גודל ננומטרי (ננומטר הוא מיליארדית המטר)

מצ"ב לינק לסרטו של הבמאי גדעון בר-טל אשר הפיק וביים סרט "מסע בעקבות שעון השמש" המתאר את בנייתו של השעון. שווה צפייה. 20 דק,

http://www.youtube.com/watch?v=L_Lmh1LifZ8

3.5.2013

"אהבה" – קונים / מוכרים

בהפסקת פרסומות ברדיו מסבירה ידוענית מקצועית כי תכשיט של חֶברה (מסוימת כמובן) פירושו אהבה (וזה אפילו לא יקר). האמנם? אני תוהה. אחריה מוסיפה קריינית אחרת כי לכל אחד יש
"החצי השני" שלו, אי שם, והחֶברה אותה היא מפרסמת, תמצא את "החצי השני"  שלך בבנק שיחות הטלפון בו מפקידים מְחַפְּשֵי האהבה את ליבם. "כולם מחפשים אהבה," מסכמת השדרנית. האמנם? אני שואלת את עצמי. האמנם כולם מחפשים אהבה?

ואני דווקא זוכרת כמה פחדתי להתאהב. שוב. כמה קשה היה לי עם הָצָפַת הרֶגֶש ש"כולם" תרים
אחריו למוצאו. וכך כתבתי לך אז –
"נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת.  ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות.
ונשארתי.
מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים."
וזה היה נכון.
וכתבתי גם " מַה זה חשוב מה שהיה לִפנֵי? הקורות אותִי. הקורות אותךָ. חשוב העכשיו. הקוסמוס הזעיר של שנינו, מוליד משהו חדש, רענן, שעוד לא היה. שלא יכול היה להיות." וגם זה היה נכון, אבל נכון גם שבתחילת דרכנו הֶעָבָר היה נוכח ופעל את פעולתו בתוך ההווה שהלך ונוצר בינינו. שני אנשים לא צעירים, חיינו חיים שלמים לפני שפגשנו איש את רעותו, אהבנו ונאהבנו ושמחנו והתאבלנו ובעטנו ונבעטנו התלהבנו והתייאשנו, כך או אחרת. התנגשויות ההווה היכו בעבר כמו בתוף ענק, הֵד גדול חזר משָם ואיים לערער את עולמנו החדש, האמיץ. וכשהתמלאתָ חשדנות הזכרתי לך שזו אני, ולא אחרת. וכשנתקפתי חרדה, חיבקתָ אותי והיית אתה ולא אחר. והעזתי, ולא נזהרתי, והתאהבתי בך, ורשמתי לך פתק -  "כְּשֶהֶחֵלָה האהבה לחלחל לתוך חיינו... אתמול, שמתי לב שכאשר חשבתי עליך, אל תתרגש תרנגול, אל תתרגש. אז הייתה רגישות גדולה מאחורי תנוכי האוזניים, בנקודת החיבור של שתי הלסתות. לחץ של מלאות אושר ודמעות. אני חושבת ששם הצטברה לה האהבה. בַּבלוטות הַמיוחדות מתחת לאוזניים בַּמקום בו מתחברות שתי הלסתות."
כי לכל אחד יש מקום כזה בגוף, אתה יודע, בו מתרכזת האהבה.
וכשאנו חולפים במכונית בכבישי הארץ מלווים אותנו שלטי ענק המודיעים כי בבישול אורז – הלב (והסיר) מתמלאים באהבה. המשוואה פשוטה: סיר פלפלים ממולאים באורז = אהבה. שלט אחר מפתה - "להתאהב" ב... תחנת רדיו. יש מכוניות שהן "אהבה," ובעיר בת – ים אפילו "מפנים זבל באהבה".
המילה "אהבה" הולכת ומתרוקנת מתוכנה בתהליך בו משעבדים אותה פרסומאים ציניים
עצלים לכוחות השוק בהאיצם בנו לקנות "אהבה" מהר, בקלות, בזול! והרי מפעם לפעם נשרף האורז בסיר שלי, מה יחשבו ילדי, ונכדי לעתיד לבוא?

- מה זאת אהבה בשבילךְ?
שאלתָ.
ולא ידעתי להשיב. נאחזתי פליאה שאינה נוחה. הכיצד? איני יודעת מהי אהבה בשבילי?
ואתמול, במכונית, בדרכי הביתה, בפקק תנועה בקרן הרחובות "הרצל" ו"דרך יפו" בדרום
תל-אביב, בדיוק שם, פתאום ידעתי מהי אהבה.
אם אפשיט אותך מבגדיך, מגופך, מהוריך, מילדיך,
ממעשיך, מגינוניך, מחפציך, מהאמנות שלך – אם אפשיט אותך מכל אלה, ותישאר אתה בלבד.
המהות שלך.
עמוד זוהר מפיץ הילה של אור סביבו.
זו נשמתך.
ועמוד האור שלי יטה קלות לעברך.
נשמתי.

וכשאני אומרת שאנחנו ממזרים ברי מזל, אתה מסכים איתי ו"מוריד את הזבל" לפח האשפה בדרכך אל הסטודיו, באהבה, כמובן, באהבה רבה.

ואולי באמת האהבה עשויה גם מזהב ויהלומים, אורז, מוסיקה וזבל?
למראה כל זאת אני מביעה דאגתי בפניך - פני הדור כפני הפרסומת...

מצורף
דף מתוך ספר האמן "שרידי האישה ההגיונית" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".