![]() טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, שום בצל שום בצל ....
גדלתי בבית נטול אמונות תפלות לחלוטין. לפני ארבעים ואחת שנים צעדתי יד ביד לתוך אולמי "גלית" בשכונת יד-אליהו בתל-אביב עם מי שעתיד היה להיות בעלי בשלושים וחמש השנים הבאות, עד מותו. נכנסנו, טמבלים ומאושרים כפי שצעירונת בת עשרים וצעיר בן עשרים וחמש מאוהבים יכולים להיות. לפתע התקרבה אלי אימו של בעלי, ובטרם הספקתי לחשוב או להתנגד תחבה אל בין שדי שקית בד קטנטנה קשורה בסרט אדום. בשקית היה מלח, נגד עין הרע. שנים רבות לגלגתי על בעלי שעד אותו רגע לא הכרתי את חיבתו לשדיים מלוחים. אחרי ביקורים של הוריו בדירתנו הייתי מוצאת שקיות קטנות כאלו מוחבאות במגרות, בעיקר בחדר השינה. השארתי אותן שם. הן לא הזיקו .... זמן מה אחרי תחילת הריונה של לילושקה, כלתי, שמתי לב שאנחנו מחפשות תדיר רהיט עץ לידינו, מחמת הצורך להקיש עליו, כנגד עין הרע כמובן. כשלא נמצא עץ הקשתי בראשי שלעיתים קרובות מדי אכן פועל כ"ראש עץ," אבל הוסבר לי ש"זה לא עובד." בבד בבד חששנו לתכנן תכניות ולחלום כדי "לא לפתוח פה לשטן." כשהתקדם ההריון החלנו משתמשות בביטוי – חמסה חמסה חמסה, בחודש החמישי התווסף – טפו טפו טפו וגם מעין תנועת יריקה (יבשה), בשישי – שום בצל, שום בצל, שום בצל, בשביעי – בלי עין הרע, בהמשך כבר נזקקנו לעזרתו של בורא עולם – בעזרת השם. מנטרת המגן הלכה והתארכה. לקראת הלידה פיזמנו שורת לחשים ארוכה מאד כנגד עין הרע שנראתה אורבת בכל בדיקה. עם כל הבעת תקווה לעתיד נאלצנו להוסיף את המחרוזת כולה, בעוונותי, לעיתים נשמט מזכרוני אחד המרכיבים, מה שעלול היה להחליש, חס ושלום, את כוחה המגן של שרשרת הלחש נחש. בשלב מסוים התעייפתי וביקשתי "פטור." המשמעות העמוקה של השימוש בלחשים האלו הזכירה לי שאני פוחדת, ואני מכירה בחוסר האונים שלי להבטיח ש"הכל יהיה בסדר." זה נכון שחששתי, ונכון שהייתי חסרת אונים, אלא שהתעייפתי מלשאת איתי את הפחד כל הזמן, בצמוד לתקווה, לשמחה. לילושקה ביקשה שלפחות עד הלידה נמשיך, "אם לא יועיל - לא יזיק." המשכנו לא לפתוח פה לשטן, טוק טוק טוק, חמסה חמסה חמסה, טפו טפו טפו, יריקה, שום בצל שום בצל שום בצל, בלי עין הרע, בעזרת השם. ומאז הבחנתי שחברותי מזה עשרות שנים, אינטליגנטיות ומשכילות ככל שתהינה, מודרניות, נטולות אמונות תפלות, נוקטות בשיטות מגן שונות כשהן מדברות על נכדותיהן, נכדיהן. ואני תוהה על עליתם לפני השטח של רגשות שלא הכרתי, כאילו אינם שלי, כאילו נשאבו ממאגר זיכרונות קולקטיבי וקמאי של כל הנשים שהיו וישנן בעולם, ולימינן התייצבו גם אמצעי ההגנה הראשוניים והפרימיטיביים ביותר, שננקטו בין אולטרסאונד אחד לשקיפות עורפית לסקירת מערכות ושאר הבדיקות המשוכללות ביותר המקובלות בעיקר בארץ, אולי כדי לוודא ככל האפשר שאלוהים לא התרשל ביצירת נס הלידה האנושית, לתקן את הניתן לתיקון, ולמנוע את התערבותו של השטן שעלול להיות מוזמן על ידי מי שעינו רעה. אשמח להעשיר את האוצר המצומצם העומד לרשותי של אמצעים נוגדי צרות, אנא שתפו. בריאות, בשורות טובות, טפו טפו טפו, טוק טוק טוק...... מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים". |
![]() ![]() ![]() "שבעה חורפים" יהודית סספורטס, "בעיניים זרות: הגירה צילום והמאה העשרים"
פסענו שלובי זרוע, מתי ואני, במעבר המקורה במוזיאון ישראל. צעדנו לאיטנו באוויר המקורר, באור האפרפר שחדר מבעד ללוחות הזכוכית החלבית, עינינו אסירות תודה על המנוחה שניתנה להם מאורה האכזרי של השמש הירושלמית בבוקר אביבי. ההליכה בשיפוע המתון העולה אל הבנין המרכזי, כמו מכינה את הנכנס למוזיאון לביקור ב"מקדש האמנות". תוך כדי צעידה נינוחה בשקט שאפף אותנו נפרדנו מטרדות היומיום והרעשים הנלווים (כולל הטלפון הנייד.) שתי התערוכות מעינינות, מרגשות ומומלצות מאד, וכן גם קווי האוטובוס בהם פועל תיאטרון של חיי היומיום (יש מיזוג אוויר.) |
![]() 18.5.2013 ואולי אפילו למעלה מזה...
השבוע ליוויתי את בני וכלתי לחדר הלידה. נכדתי הבכורה עמדה להיוולד. ישבתי מול הדלת הסגורה. חיכיתי. לא הייתי היחידה שם. כמעט לכל אחד מהנוכחים, וכן ליולדות ולבעלים הצעירים, הצטרף מלווה נוסף – מכשיר האייפון. "צלם אותי," "צלמי אותי," "הם נכנסו כבר?" "עוד לא," "כרגע הוא יצא," "מחכים," "הכל בסדר," "שמונה מאות וחמישים גרם," "שלושה קילו מאתיים וארבעים," "מחכים," "צילמת את הקטן?" "שלחת לסבא את התמונה?" "הוא יכול לראות אותה במחשב." מתוך חדרי הלידה נשלחו הודעות וצילומים ראשונים. האוויר רטָט מגודש שיחות הטלפון ותמונות הרגעים מַפְעִימֵי הלב שעשו דרכן במהירות הבזק לרחבי העיר / ארץ / עולם – לשתף בשמחה ובהתרגשות . ואולי זה רק ענין של אופי.
מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים". |
![]() 9.5.2013
על זמן שמש, סטיות קוסמיות וסטיות אנושיות
שבת, השכם בבוקר, שלושה אנשים נרגשים דוהרים במכונית התכלת הקטנה בדרך המטפסת ירושלַימָה. מַתִּי גרינברג, האמן, אילן מנוליס, האסטרונום, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן, ואנוכי. אילן, כדרכם של הצופים בכוכבים בלילות, רוטן על שעת הבוקר המוקדמת שכלל אינה קיימת ביומנו. מַתִּי כמו מַתִּי, חד וער עם שחר. אנו מקדמים בברכה את פני השמש העולה. היא,
* "ננו-חלקיק" ... הנו חומר ננומטרי. היחס הגדול בין מספר האטומים על שטח פני
מצ"ב לינק לסרטו של הבמאי גדעון בר-טל אשר הפיק וביים סרט "מסע בעקבות שעון השמש" המתאר את בנייתו של השעון. שווה צפייה. 20 דק, http://www.youtube.com/watch?v=L_Lmh1LifZ8
|
![]() 3.5.2013 "אהבה" – קונים / מוכרים
בהפסקת פרסומות ברדיו מסבירה ידוענית מקצועית כי תכשיט של חֶברה (מסוימת כמובן) פירושו אהבה (וזה אפילו לא יקר). האמנם? אני תוהה. אחריה מוסיפה קריינית אחרת כי לכל אחד יש ואני דווקא זוכרת כמה פחדתי להתאהב. שוב. כמה קשה היה לי עם הָצָפַת הרֶגֶש ש"כולם" תרים
וכשאני אומרת שאנחנו ממזרים ברי מזל, אתה מסכים איתי ו"מוריד את הזבל" לפח האשפה בדרכך אל הסטודיו, באהבה, כמובן, באהבה רבה. |