29.8.2013 טָבּוּלָה רָאסָה – איך מכניסים אישה צעירה לעולם האמנות? השבוע ביקרנו מַתִּי, בן זוגי, אמן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ואנוכי במוזיאון תל-אביב. התלוותה אלינו אישה צעירה אהובה עלינו במיוחד, העושה צעדים ראשונים להכרת האמנות. אני עדיין נכנסת למוזיאון דרך הכניסה הישנה, ותמיד חולף בי אותו רטט של שמחה לקראת הרפתקה שתיקח אותי אל הלא נודע, אל הלא-מובן ולרגעים נדירים – אל הנשגב. תזכורת לכך שיש עולם אחר. נכנסנו לאולם בו הוצגה התערוכה - "WYSIWYG: What You See Is What You Get" בקטלוג כתוב "תערוכה קבוצתית העוסקת בגבולות הפוליטיים, המיסטיים והפואטיים של המכונה בפיסול ובווידאו." עמדתי נרגזת מול לוח עץ גדול עליו ניצב כסא. המקום אחר ניצבו מחוברים.... שני כסאות. על הקיר הוקרן סרט ווידאו שחור לבן בו כיכבו חפצים ישנים וחלקי חילוף בהקשרים חסר פשר. לא גבולות פוליטיים, לא מיסטיים, לא פואטיים ולא בטיח. תערוכה מטופשת, עלבון לאינטליגנציה. הבטתי בבת חסותנו, פניה הביעו מבוכה. "וירטואוזיות של תת-רמה," הפטיר מתי גרינברג. אוי ואבוי, חשבתי לעצמי, זה לא מקום טוב להתחיל בו, ככה לא תתחבב עליה האמנות. בואו נתחיל בדגנית ברסט הִצעתי. מזה שנים אני עוקבת אחרי עבודותיה של ברסט, ותערוכת הרטרוספקטיבה שכותרתה - "המזימה של הטבע, עבודות 2013-1973," מענינת ויפה מאד בעיני. חשבתי שאני הולכת "על בטוח". אלא שנכונה לי הפתעה. בפתח האולם הוצג סרט ווידאו בו נראתה כוס חלב מלאה למחצה רוטטת על שולחן לבן, על רקע קיר לבן. הרכבתי את האזניות ושמעתי את קולו של בנה הקטן רץ סביב השולחן ומסביר כי אי אפשר לצייר כוס חלב לבן על רקע לבן מפני שאז לא יראו את הכוס. המבוכה וחוסר הענין ניכרו על פני הצעירה שלנו. המשכנו ל-4 צילומים של פְּנֵי צעירה - "רותי פוטוגנית," אותם צילמה ברסט לפני שנים. "מה?" הגיבה בת לווייתנו – "גם אני יכולה לצלם ככה." והיא צדקה. איני מחשיבה עצמי למבינה גדולה באמנות, ובאמת שאיני כזו, אך לפתע הבנתי עד כמה המבט שלי אינו תמים אלא פרי של התבוננות שנמשכת עשרות שנים. שאל אותה מתי - את מדברת צרפתית? - לא, ענתה. - כמה זמן ייקח לך ללמוד צרפתית? - שנה, ענתה. - רק שנה? התפלא מתי. (שלא בתחום האמנות עלמתנו אכן מבריקה ומוכשרת) - כן, אם אקדיש לזה את הזמן. - אז אמנות זה אותו דבר. זו שפה, זה עולם ומלואו, אי אפשר להיכנס לעולם זר ומיד להבין, צריך ללמוד את השפה. זה לוקח זמן. כשאני רואה ציור טוב אני שוכח את עצמי ונכנס לתוכו, רואה אותו מבפנים. בשביל זה צריך לדעת את השפה. נו טוב, הרהרתי לעצמי, אבל צריך לראות משהו שיעשה חשק ללמוד את השפה. הלכנו ל"אנדי וורהול." התמלאתי שמחה מול האייקונים המפורסמים של המאה שעברה, מתוחים על הקנבסים הענקיים. עקבתי אחר מבטה התָמֵהָ של הצעירה שאיתנו שלא הבינה את התרגשות, ופתאום קלטתי שהאמנות בבעיה. בעיה אמיתית. עבור הדור הצעיר היא לא רלבנטית. העין של הדור הצעיר מוצפת בגירויים וויזואליים כל היום (והלילה) במשך שנים, אז מה יש להתרגש מ"אליזבת טיילור" או "מרילין מונרו" של אנדי וורהול? העין הצעירה ראתה כבר מיליון עיצובים גרפיים כאלו ואחרים. לא אכפת לה שהוא היה הראשון. לא חשוב לה באילו אמצעים הוא יצר. התוצאה אינה מרגשת אותה. העבודה המקורית של וורהול נבלעת בתוך הטקסטורה הוויזואלית של החיים של מי שעובד בתל-אביב, בניו-יורק, או בלונדון ובדרכו לעבודה חולף על פני שלטי פרסומת בגודל של גורדי שחקים, מתאדש כלפי לוחות פרסומת דיגיטליים מנצנצים ומתחלפים מדי מספר שניות, ומשוטט במחשב דרך עיצובים מרהיבים של פרסומות ואתרים אשר לבנייתם נרתמו מיטב הכשרונות שזיקקו יכולתם למה שמתקרב לאמנות. לָמָה שהעין-לב של הדור הצעיר יתרגשו מהגרפיטי של מישל בסקיאט (מתבונן בעצמו באליזבת טיילור ומרילין מונרו התלויות מולו?) הֶעַרתי כי בעוד האמנות הוויזואלית מחפשת את דרכה עבר הענין האמיתי לזירת העיצוב שהפכה מרתקת. בטח אמר מַתִּי, כשאתה רואה קומקום מעוצב להפליא, אתה יודע שזה קומקום, אתה רואה שזה יפה, ואתה יכול לקנות את זה. זה לא "אחד מסוגו" כמו באמנות, יש הרבה קומקומים כאלו, אבל מרגש אותך שיהיה לך אחד מהם. בשלב מדוכדך זה עלה במוחי רעיון גאוני - שאלתי את בת-לִוויתנו מה היא אוהבת. - אני אוהבת שאני מבינה מה שאני רואה, ענתה בפשטות. עברנו לאולם של האוסף הקלאסי, פניה של חניכתנו נהרו. את זה היא הבינה ונהנתה. וגם אני. דיברנו על מריחות צבע, על משחקי אור וצל, קפלי בד, תערובת הצבעים המפתיעה היוצרת צבע "עור", שוטטנו בין גוגן, וואן גוך, רנואר, מודליאני. נזכרתי שבילדותי ראיתי את התערוכה של וואן גוך במוזיאון תל-אביב ששכן אז בביתן הלנה רובינשטיין. צעדתי הלוך ושוב מול ציור "הדוור" מהופנטת מעיניו שעקבו אחרי, עד שהשומר נזף בי. נכון שציוריו של וואן גוך מופלאים ונהדרים גם כיום, אבל נכון גם שאז לא הייתה טלוויזיה בארץ, לא היו שלטי פרסומת מרהיבים, לא היו מחשבים, העיצוב לא חגג, החיים הסתפקו במועט. העין שלי הייתה טבולה ראסה, ועל רקע הכמעט לא כלום שהיה – המפגש עם וואן גוך הקנה לי את אהבת האמנות. התחלתי ללמוד את השפה. סיפורו של מַתִּי מופלא עוד יותר. כשהיה בן תשע הלך עם הוריו לבקר זוג חברים. בזמן שהמבוגרים שתו קפה ופטפטו, גילה הילד אוצָר - ספר ציורים של וואן גוך. זו הייתה הפעם ראשונה בחייו שראה אמנות, הוא שאמרתי - טבולָה ראסה. כשהסתיים הביקור ביקש לשאול את הספר. החברים סרבו, בתקופה ההיא ספר היה חפץ תרבות יקר ערך, לא מכרו 4 ב- 100, אבל שאלו מדוע ביקש את הספר. אמר הילד שהוא רוצה להעתיק את הציורים. אם כך, הציעו, בוא אלינו מדי יום אחר הצהריים והעתק את הציורים. וכך היה. מדי יום הלך והעתיק את הציורים בשקידה שהוריו היו מעדיפים שתופנה מקצועות שנלמדו בבית הספר. הוא לא עשה copy paste, אלא העתיק ביד. מתי עדיין זוכר את הפליאה שלו כשחזר מהפגישה עם וואן גוך, ובעודו הולך ברחוב התבונן בעצים, בעלים, בפרחים ואמר – הוא צודק, וואן גוך צודק, הכל מורכב מנקודות. אחר צהריים של שבת, שעה עם וואן גוך, הילד בן התשע למד להביט. ועם מורה כמו וואן-גוך, לא יפלא איפה שצמח להיות אמן נאמן לאמנות. עכשיו שאלתי אותו – איך אתה מתמודד עם השיטפון הוויזואלי היום. תשובתו הפתיעה אותי. אני מנסה למצוא את הנקודה העדינה, השבירה ביותר אצלך – ולהיכנס דרכה אל הרגשות, להגיע אליך באמצעות האמנות שאני עושה, להכניס אותך לעולם שלי. בעודנו הוגים בעתידה של האמנות קיבלתי במכשיר האייפון, אלא מה, תמונה בה נכדתי, שעונה על מרפקיה, קפלי זרועותיה ממיסים את ליבי ממתיקות, הואילה בטובה להרים את ראשה כדי להביט ב.... פלאי מסך האייפון המהפנט שהוצב לפניה במטרה לפתותה לשאת קודקדה אל-על. התינוקת יונקת עיצוב עם חלב אימה.

אוי אנדי אנדי, נראה שגם היא לא תתרגש מעבודותיך. הערה לסיום: אסור להחמיץ את תערוכתו של אבנר כץ: חזרה גנרלית. מפגש עם האמן יתקיים בתערוכה ביום ג', 3.9 בשעה 20:00. אין דרך יפה מזו לקבל את השנה החדשה. |