11.1.2017
![]()
הו החיים הזוהרים האלו!!! הצעה לספר הַתַּחַת Ass Book
לקראת סיומה של שנת 2016 שלח לי פייסבוק, כמו לכולם, סרטון המסכם את חיי היפים בשנת 2016. חיוכי מעולם לא היה רחב כל כך, והאירועים המתועדים – צבעוניים ומאושרים מתמיד. מעניין איך פיתחו בפייסבוק אלגוריתם שמזהה את הזוֹהַר, את מה שמתאים להצגה בפני אחרים – גודל חיוך? שיניים? אנשים יפים? צבעים? איך נראים טוב כדי שהאלגוריתם של פייסבוק ילכוד אותך וישלח את חייך היפים לנקר עיניהם של חבריך? מה אומר ומה אספר, אכן, אליבא דפייסבוק חיי היו נהדרים. עובדה. יש צילומים. נוּ, טוֹף, האמנתי לו, לפייסבוק. כנראה שכך זה היה. לאחרונה פרסמתי טור המתאר את קורותינו המלבבים והזוהרים בסקופיה בירת מקדוניה, בשרשרת אירועים שרחשה סביב הביאנלה לרישום 2016, של גלריית אוסטן, וציון לשבח לעבודתו של מתי G..
והנה כמה אירועים מביקורנו הזוהֵר בסקופיה, אשר לא היו נכללים ב"סרט השנה" של פייסבוק: פקידת הקבלה אומרת – אתם מקבלים את החדר הכי טוב במלון, החדר היחיד עם מרפסת, עם נוף. נשמע טוב, נכון? יכולתי להסתפק בדיווח זה ולגרום לכם לקנא. אבל, טובת לב שכמוני – ראו תמונות של ה"מרפסת עם הנוף". אגב, קור עז שורר בחוץ, אדנית הגרניום הנבול משמשת לנו מקרר, ובה מונחת שקית ניילון בתוכה גבינה הצהובה, מים ופירות. הדבר הכי גרוע בשלב זה הוא, כידוע לכל אישה (ולכמה גברים) - השיער שלי. הקור העז מצמית נפשם העולצת של תלתלי ההמומים אשר מזדקרים בתימהון לכל עבר, ומשווים לי מראה של מדוזה אדומת חוטם.
חדר עם נוף
![]()
חברת האמנים מכל העולם אכן מרתקת. השפה האנגלית בפיהם מרתקת לא פחות, בעיקר עקב העובדה שרוב הזמן אין לי מושג מה אומרים. מזל שאמנים אוהבים לדבר על עצמם ועל עבודתם. אני מסתפקת בחיוך והנהון בתקווה שאלו נראים אינטליגנטים. נזכרת בפעם אחת, לפני עשרות שנים, המנוח שלי ואני התגלגלנו למפגש משפחתי של דודים שלי שדיברו אנגלית במבטא הונגרי בלתי אפשרי. המנוח שתק כל הערב. לא הוציא הגה. "אה, מה?" התפלא אחר כך, Vat do you vant? הם דיברו אנגלית? חשבתי שזה הונגרית..." האירועים בסקופיה מתנהלים בשפה המקדונית ובאנגלית. משפט במקדונית, משפט באנגלית. ממושך, ומייגע לעקוב אחר הנאמר. בספריה הצרפתית מדברים צרפתית ומקדונית. אני בוהה בגולגלות האדומות המתגלגלות על רגליה הארוכות של קמליה שנוהגת לשכל רגליה ולפתוח ולשכל שוב ... ואז אני קולטת שבעודי מחכה שהאירוע יתחיל (קְרִי - יעברו אנגלית), "זה" האירוע. אין אנגלית. אני ממשיכות לבהות בגולגלות המקפצות מרגל לרגל. נסיים בזה שיצאתי מהארץ מצוננת, פרי נישוקים רבים מדי של אותם נכדים זבי חוטם שנזכרו לעיל. ההתקררות, מחוזקת על ידי מַקְרוֹבִּים מנומסים המשייטים באֲוִוירָם הדחוס של מטוסי "אוסטריאן איירליינס" (אין טיסה ישירה לסקופיה, טסנו דרך וינה) ובעקבותיהם זַן אכזר של חיידקים מקדוניים עזי מצח, הופכת לשפעת ו/או דלקת ראות זדונית הכוללת שיעול מזעזע קירות. אני מרגישה רע. כיאה למנהלת סטודיו המקריבה את חייה על מזבח העבודה – אני מתפקדת בימים הראשונים, וקורסת ללא הוד והדר למחרת ערב הפתיחה המהולל. אנחנו מזמינים רופא למלון, אמור להגיע בשעה שש אחר הצהריים. בחצות הלילה, כשאני כבר קרובה למות, מגיעה רופאה צעירה מלווה באחות, וכך מדי חצות גם בשני הלילות העוקבים, אני מקבלת זריקות אנטיביוטיקה הישר לעכוזי. ועוד נגיע שוב לאותן זריקות עכוז, שחוללו תגובת שרשרת במחשבותי החולות והאומללות.
חדרנו האפור
אגב, כל אותם ימים אני משלחת את מתי G. להמשך יזמות האמנות שלו. למרבית ההפתעה הוא מצליח מאד גם בלעדי. אבל לא אספר על כך כי זה אמור להיות טור עצוב שאינו מעורר קנאה. אתם זוכרים את זריקות העכוז? - מצב רוחי הירוד מעלה את הרעיון של ספר הַתַּחַת, Ass Book, שזה ההיפך מ-Face Book. לא עוד חיים זוהרים בלבד, אלא שיתוף במיץ של הזבל של החיים.
|
5.12.2016
על אינטואיציה ... ופרס בצידה מרץ 2016 סקופיה מקדוניה. בינערביים אפורים וקרים. עטופים במעילים שחורים מתי G. ואנוכי מהלכים שלובי זרוע, שככה אני אוהבת לטייל איתו, אַנְגָזֶ'ה, אירופה כזה, שככה יש לי חופש תנועה אבל כל הגוף קרוב יותר וחום גופו זורם אלי. אנחנו בדרך למלון. סיימנו להקים את התערוכה - "זיכרון רדוף / מבט לעתיד" במוזיאון השואה. מחר הפתיחה. עיניו התכולות נוצצות וערניות. אני מכונסת במעיל הכבד, אפופה ב"כל השואה הזאת". ההליכה באוויר הצונן טובה לי. פתאום מתי נעצר, "אני חושב שיש כאן גלריה". אני מציצה - דלת צרה וישנה, שלט לא ברור באותיות קיריליות, ובהמשך מסדרון צר ארוך ואפלולי. כובד עייפותי נוחת עלי. "בחייאת מַתִּי, מה כבר יכול להיות כאן?" וכבר זרועו נשמטה מזרועי וגבו בקצה הפרוזדור החשוך. עקשנית, אני נשארת מאחור, כפות ידי, נתונות בכפפות אדומות, תחובות עמוק בכיסי מעילי, מעגנות את התנגדותי להרפתקה נוספת, רוקעת ברגלי להתחמם, מחכה שיצא ויודה שטעה, שאין כאן כלום, ואני אצליח להזדחל למיטה החמה בחדרנו.
![]() אבל מתי G. אינו חוזר.
מתי G. הוא זקן הזוכים. למעשה הוא מחוץ לתחרות, וזוכה לכבוד מלכים ואהבה רבה. יש יתרון לגיל, ולכישרון... בשלושת ימי הביאנלה אנחנו מתנהלים כקבוצה שמתי G. מוביל, עוברים מאירוע לאירוע, אוכלים יחד במסעדת "פליסטר" המצוינת שהפכה למסעדת הבית שלנו מאז ביקורנו הראשון, מדברים אנגלית, מתקשים להבין איש את רעהו, אבל לכולנו טלפונים סלולריים ואנחנו מביטים בעניין בצילומי יצירותיהם של האמנים השונים, שואלים שאלות ומחליפים סיפורים והתייעצויות.
בתמונה למעלה, גן מורימוטו, מיפן, זוכה הפרס הראשון לרישום, מסביר למתי G. את כתיבת שמו ביפנית.
מאולפני הטלוויזיה אנחנו עוברים ל British Council שם נערכת תערוכה קטנה מאוסף האמנים הבריטיים של גלריית OSTEN. למחרת אנחנו אורחי הספריה הצרפתית שם נחנך פורטפוליו אמן של קמליה אוטרו בנוכחות השגריר הצרפתי שמתרגש לשמוע כי רפי קייזר, חברו הקרוב, הוא מכר ותיק של מתי G., אחר צהריים אחר נפתחת בגלריה תערוכה מתוך אוסף האמנים הפולנים, בנוכחות השגריר הפולני. הביאנלה זוכה לסיקור יסודי בעיתונות המקומית. סיפורו של מתי G., "הבייבי של מקדוניה", זוכה לשומעים חדשים ומעצים את ההילה סביב מתי, שמרוצה מאד מהענין שהוא מעורר.
נ.ב. וברשימה הבאה - "הו, החיים הזוהרים האלו!", קריאה אחרת של האירועים שפורטו לעיל, והצעה להקים Ass Book (ספר התַּחַת) לצידו של Face Book המציג את חיינו היפים (תמיד). HAPPY NEW YEAR נוֹמִיקָן ומתי G. http://www.matygrunberg.com/index.html
|